הרגלי הצריכה של המין האנושי עברו אבולוציה מקצה לקצה לאורך ההיסטוריה. מה שהתחיל כצורך הישרדותי לספק מוצרים בסיסיים שבני אדם לא יכלו להתקיים בלעדיהם כמו מים ומזון הוחלף במרדף אחר מוצרים המשפרים עוד ועוד את רמת החיים שלנו. במילים אחרות, חיפוש אחרי הבאר הקרובה שתספק לנו את המים לעדר הכבשים (אוקיי, אולי הלכתי אחורה מידי) הוחלף בחיפוש אחרי אוזניות מגניבות או מכונית חדשה.
אני לא אומר שאנחנו צריכים לחיות בסגפנות ולחסוך כל שקל. אין כל רע בטיסה לחופשה בחו"ל, לצאת לאכול במסעדה או סתם לצאת לסרט או הצגה. אבל בכל זאת, יכול להיות שהקורונה האירה בפנינו את מה שהיה ברור כל הזמן הזה? יכול להיות שהגזמנו?
היו כאלה שהתריעו כבר לפני הקורונה בפני התופעות השליליות בעידן הרכישות בו אנחנו חיים. כך למשל אחת מתופעות אלה היא תופעה של קנייה רגשית, תופעה שבה אנשים רוכשים מוצרים לא מתוך ייחוס ערך כלכלי לאותם מוצרים, אלא מעשה הרכישה עצמו מספק תחושות אושר וסיפוק מדומה. תנועות אידיאולוגיות שקראו למינימליזם צרכני קראו לנו לצמצם ברכישות כדי להגיע לשקט נפשי, לאושר וגם כדי לחסוך כמויות אדירות של זמן וכסף (חפשו בנטפליקס את הסרט 'מינימליזם'). עם זאת, גם אם דיברו לליבם של אנשים מסוימים, במקרו, חסידי המינימליזם נחלו תבוסה אל מול כוחות השוק. היה זה קרב אבוד מראש שכן בעולם שנשלט על ידי היצע וביקוש, וכשמדובר בהיצע כל כך זול, קשה למצוא הצדקה שלא לרכוש.
אין ספק שבמערכה הראשונה בקרב מול המינימליזם תרבות הצריכה ניצחה. בנוקאאוט! אך זו לא הייתה המילה האחרונה. לאורך השנים גם משברים ומגפות קראו תיגר על תרבות הצריכה ואתגרו את מעמדה. כך למשל במהלך התפשטות נגיף הסארס ב-2003 הייתה ירידה משמעותית בפעילות הכלכלית למשך כחצי שנה והיו שחשבו שייקח זמן רב לשוק להתאושש. בסופו של דבר, הנחה זו התגלתה כמוטעית והתברר לנו שתרבות הצריכה כאן כדי להישאר.
ואז, הגיעה הקורונה....
אנחנו הישראלים, כמו שאר העולם צפינו בדיווחים סביב המגיפה והתחלנו לחשוב על דרכים להיערך לסגר. אחד הדברים הראשונים שהתעסקנו בהם, היו הקניות מהסופר. מעניין היה לראות איך למשך תקופה קצרה חיינו את האבולוציה הצרכנית הבסיסית-הישרדותית: די מהר הבחנו בין מה חשוב יותר ומה חשוב פחות (לא, לא נייר טואלט) והתמקדנו בבעיה העיקרית כיצד להיערך לקניות מהסופר וברכישת מוצרים בסיסיים (משימה מאתגרת לכל הדעות). אחרי שעניין זה נפתר, והתברר שהמשבר הולך להימשך זמן רב, התעורר בנו היצר הצרכני והתחלנו לתהות איך נחזור לשגרה. כלומר איך נחזור למצב שבו אנחנו יכולים לרכוש את המוצרים שלנו? להגיד לאנשים להיות בבית ולאפשר להם לתקשר עם אנשים אחרים דרך שיחות זום זה משהו אחד. לקחת מהם את האפשרות לבזבז את הכסף שלהם? זה כבר מוגזם. כשהמדינה החליטה לאפשר לחלק מהעסקים להיפתח, אנחת רווחה נשמעה בכל רחבי המדינה.
השאלה הגדולה היא: האם משבר הקורונה יהיה שונה ממשברים קודמים? האם אנחנו הצרכנים נחזור לקנות כמו מקודם? האם גם הפעם, תהיה נהירה לשווקים לאחר היציאה מהמשבר? אף אחד לא באמת יודע. דבר אחד שונה ממשברים קודמים והוא שהכלכלה העולמית מתבססת במידה רבה על הייצור הסיני וסין כידוע, היא זו שהתחילה והושפעה ראשונה מהקורונה, ולכן יש להניח כי נראה האטה במשקים השונים בעולם מה שבטווח הבינוני-ארוך ישפיע על היצע, ביקוש וכמובן על המחירים למעלה ולמטה.
נתונים שפרסם בנק ישראל לאחרונה מעידים על התאוששות וחזרה לרמת פעילות האשראי רגילה בקרב הצרכנים. נכון, קצב התאוששות משתנה בין ענף לענף (מבחינת המסעדות, התיירות החינוך והפנאי ההתאוששות תיקח כנראה יותר זמן), אך כשמסתכלים על התמונה הגדולה ניתן לראות שאנחנו לא מוותרים כל כך בקלות על הרגלי הצריכה שלנו.
האם גם הפעם, תהיה נהירה לשווקים לאחר היציאה מהמשבר?
בטווח הארוך הסיפור שונה. האם הצרכנים ירכשו פחות מוצרים לא חיוניים ויתמקדו בחיסכון? כנראה שלא. יחד עם זאת, עצם החשיבה על השאלה "האם אני באמת צריך את זה?" והבנת איך ההשפעה של האופן שבו משבר הקורונה ישפיע על אנשים שחסכו ליום משבר לבין אלה שלא, יכולה אולי להביא את הצרכנים לחשיבה מחדש על ההתנהלות הפיננסית שלהם. יתרה מכך, הקורונה יכולה להביא איתה גם דברים טובים כמו התמודדות עם תופעות כמו קניה רגשית.
חומר פילוסופי למחשבה: מקובל לחשוב שעם העלייה ברמת החיים שלנו תהייה גם עלייה בהיקפי הצריכה, אבל אם עלייה בהיקפי הצריכה יכולה לפגוע ברמת החיים שלנו, האם זו לא סיבה מספיק טובה להתחיל לנהל את הכסף שלנו ושהוא לא ינהל אותנו?
