אל תשאלו מה המדינה יכולה לעשות עבור הפנסיה שלכם, תשאלו מה אני יכול לעשות עבור הפנסיה שלי?
פנסיה פנסיה פנסיה… מה זה בעצם? אז פנסיה היא מנגנון שנועד לספק לנו רשת ביטחון כלכלית ליום שבו לא נוכל עוד לפרנס את עצמנו ואת בני משפחתנו. אנחנו לא אוהבים לחשוב על זה אבל בין אם נאבד את כושר העבודה שלנו בגלל נכות, נגיע לגיל פרישה או חס וחלילה במקרה של מוות, היום הזה יגיע. מקובל לחשוב על פנסיה כרעיון סוציאליסטי אבל אולי דווקא יפתיע אתכם לגלות שהפנסיה הגיעה אלינו מאחד המתנגדים החריפים של הסוציאליזם, ראש ממשלת פרוסיה, אוטו פון ביסמארק.
אוטו פון ביסמארק היה ראש ממשלת, פרוסיה (גרמניה של היום) במאה ה-19 בתקופה בה החלו לעלות תנועות סוציאליסטיות וחברתיות שפעלו להחליף את הסדר המלוכני הישן בסדר חברתי חדש שמיטיב עם השכבות החלשות באוכלוסייה ובעיקר עם מעמד העובדים. ביסמארק התנגד לתנועות אלה וראה בהן איום, לכן העביר חוקים נגד ארגוני פועלים, צמצם את חופש העיתונות ואף הוציא את המפלגה הסוציאליסטית מחוץ לחוק. אך ביסמארק שהיה מדינאי מוכשר במיוחד ידע שלא יוכל להתעלם מן הרעיונות הסוציאליסטים לעד, שכן הסוציאליזם נעשה יותר ויותר פופולארי בקרב חלק גדול מהעם הגרמני. לכן התחיל לחשוב על דרך שבה יצליח להראות לעובדים הגרמנים שגרמניה היא מדינת רווחה מובילה שדואגת לאזרחיה. הפתרון שבחר היה ציני. כל כך ציני שמפתיע שהוא לא רשם על הרעיון שלו פטנט (או גאוני, תלוי באיזה השקפת עולם כלכלית אתם מחזיקים). התכנית שאימץ הייתה להבטיח לעובדים הגרמנים קצבאות במועד הפרישה שנקבע לגיל 65 (לגברים 65 ובגיל 60 לנשים), וזאת בשנים שבהן תוחלת החיים הממוצעת עמדה על גיל 50. כלומר, ביסמארק ידע שרוב הפורשים לא יחיו עד שיגיעו לגיל הפרישה וכך הבטיח דבר שידע ששנים אחר כך לא יתקיים. מבחינתו הייתה זו הצלחה כבירה. במודל שהמציא (הפנסיה הביסמארקית אם תרצו) העובדים הגרמנים היו בטוחים שהם חיים במדינת רווחה מתקדמת עם ביטוח לאומי ופנסיה וזאת כשבפועל הממשלה לא נדרשת לעמוד בנטל הכלכלי הכבד של תשלום הקצבאות. הצלחת התכנית נשענה על כך שלא יהיו שינויים משמעותיים בתוחלת החיים הממוצעת של האוכלוסייה, אך הנחה זו, כפי שתראו בהמשך, איבדה אחיזה במציאות.
מדינות העולם התאהבו במדיניות הרווחה של גרמניה והחלו לאמץ בשקיקה מודלים דומים של פנסיה וביטוח לאומי (אפילו ארה"ב הקפיטליסטית). הבעיה הייתה שהן פספסו לחלוטין את הרציונאל הציני של ביסמארק במודל הפנסיה שלו (או הפרגמטי, תשאלו את יוון או כל מדינה אחרת שקורסת). אלה התעלמו, או לא השכילו להבין עד הסוף את המשמעויות הכלכליות של העובדה שתוחלת החיים מתארכת. כך, באופן אירוני הבעיה של העלייה בתוחלת החיים שהוגה רעיון הפנסיה המקורי ביסמארק לא חשב לנסות אפילו להתמודד איתה הפכה לבעיה המרכזית של תכנון הפנסיה היום.
בשנות ה-50 ממוצע תוחלת החיים העולמי עמד על 50 שנה, היום הממוצע עומד כבר על מעל 70(עלייה של מעל 40%).
בישראל תכנון הפנסיה בשנים הראשונות להקמת המדינה היה בעיקר בידיים של ארגון העובדים הגדול בישראל, ההסתדרות. היה זה טבעי שההסתדרות האמונה על שמירה על זכויות העובדים וגם המעסיקה של הרבה מאוד עובדים, תדאג גם לפנסיה שלהם. ואכן ההסתדרות הקימה קרנות פנסיה משלה והצליחה לדאוג לקצבאות סבירות לפורשים למשך קצת יותר מעשור. אך היציבות לא נשמרה לאורך יותר מידי זמן ועם השנים שהתגלו בעיות שהביאו בסופו של דבר לגירעון אקטוארי (מצב שבו החובות עולים על ההוצאות) בקרנות הפנסיה. גם כאן העלייה המתמשכת בתוחלת החיים (בגרף למטה תוכלו לראות שישראל מצטיינת בהקשר זה עם תוחלת חיים של 80 שנה) היוותה את אחת הבעיות המרכזיות וצירופה אל ליקויים בהתנהלות של ההסתדרות הובילו לגירעון המדובר. בעקבות ההבנה ששוק הפנסיה נמצא במשבר שאין להתעלם ממנו ועם עליית הימין לשלטון, התקבלו החלטות ששינו משמעותית את שוק הפנסיה.
אחת ההחלטות המשמעותיות הייתה ההחלטה לעבור מפנסיה המשולמת מהתקציב השוטף של הגוף שבו עבד הגמלאי הזכאי (פנסיה תקציבית) לבין פנסיה בה העובד והמעסיק מפרישים במשך שנים לקופה ממנה תשולם הפנסיה לעובד (פנסיה צוברת). החלטה זו העבירה אותנו ממודל של אחריות לפנסיה על המעסיק או על המדינה למודל אחריות של הפורש עצמו לפנסיה שלו. במילים אחרות, אם פעם היינו יכולים פשוט "להמשיך לנשום עד גיל הפרישה", היום האחריות לפנסיה היא על הכתפיים של כל אחד מאיתנו ולהחלטות שנעשה יש השפעה רבה על כיצד החיים שלנו בתור פנסיונרים ייראו ב-2050.
המעבר לפנסיה צוברת הביא איתו סיבות נוספות שבגללן אנחנו צריכים להיות הרבה יותר פרו אקטיביים מהדור של ההורים שלנו כשזה נוגע לפנסיה. האחת היא שאנחנו מחליפים הרבה יותר מקומות עבודה ונכנסים לשוק העבודה בגיל מאוחר יותר מההורים שלנו. התנהגויות אלה מקטינות משמעותית את שנות החיסכון שלנו ואם נצרף לזה את העובדה שאנחנו גם גם חיים יותר זמן מההורים שלנו, זה כבר ניהיה ממש יומרני לצפות שהחיסכון שלנו לפנסיה יהיה כמו של ההורים שלנו. קרנות הפנסיה בעצמן הבינו את הקושי הזה וכאן הגיעה הסיבה השנייה מדוע עלינו להיות פרו אקטיבים עם הפנסיה שלנו. מאז 2003 בגיבוי הממשלה, ניתבו קרנות הפנסיה את כספי החיסכון שלנו אל שוק ההון (בדרגות שונות של סיכון). מהלך זה חשף את החיסכון שלנו לתנודתיות המשתנה של שוק ההון: מצד אחד לאפשרויות התשואה האטרקטיביות אבל מצד שני גם לפוטנציאל הנפילות הקיצוני. על הסיכון בחשיפה של החסכונות הפנסיונים לשוק ההון ניתן ללמוד ממשבר הסאב פריים ב-2008. בשנים אלה, דווקא אי החשיפה של קרנות הפנסיה הישראליות לשוק ההון הייתה הדבר ששמר על החסכונות שלנו (יכולים לראות בגרפים למטה). בגלל הסיכון הכרוך בהשקעות של קרנות הפנסיה בשוק ההון יש גם מדינות שמציעות מודלים דיפרנציאליים בהתאם לרמת הגיל של השקעה בשוק ההון. כך למשל לפי המודל הצ'יליאני יש להגדיל את רמת החשיפה של החוסכים הצעירים לשוק ההון לעומת אלה המבוגרים. מודל זה יכול ללמד אותנו משהו לגבי הדברים שצריכים להשפיע על מסלולי ההשקעה שנבחר.
חשוב להגיד, אין כאן ניסיון להגיד שבהכרח צריך לחסוך לפנסיה דרך קרן הפנסיה, ואם אתם מכירים דרך אחרת להבטיח את הפנסיה שלכם לכו על זה. כל שביקשתי להעביר לכם בכתבה זו היא שהגישה שלנו לפנסיה צריכה להיות פרואקטיבית , לגבי הדרך בה תעשו זאת, זה כבר עליכם. אם בכל זאת אתם כבר חוסכים בקרנות הפנסיה ושכנעתי אתכם שצריך לחשוב על דרכים יעילות כיצד להגדיל אותה, אני מזמין אתכם לראות טיפים יותר פרקטיים כאן.
Photo by Tim Mossholder from Pexels
https://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3809734,00.html
https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3523229,00.html
https://www.kan.org.il/item/?itemid=20064
https://www.ranlevi.com/2013/11/11/ep135_history_of_pensions/
https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Life_Expectancy_at_Birth_by_Region_1950-2050.png
